מסע הסברה ישראלי בברצלונה עם פרדי מרקורי

לפני עשר שנים טסנו לטיול משפחתי בספרד. באזור הצפון – מערבי, הפחות פופולארי לתיירות בספרד, בסמוך לחופי האוקיינוס האטלנטי האהובים עלינו במיוחד. אבל אף פעם לא היינו בברצלונה. בכניסה לברצלונה פרדי מרקורי מלווה אותנו עם שירו הדרמטי שנכתב לכבוד האולימפיאדה של 1992 מהרמקולים ברכב, כשגלי מכניסה את כרטיס הזיכרון ששמרה בתיק מתחילת המסע בדיוק לרגע הזה.

ברצלונה בחודש ספטמבר היא עיר שוקקת חיים. תיירים רבים נוהרים אליה וממלאים את רחובותיה הראשיים ובעיקר את שדרת רמבלה, היורדת מעיבורה של העיר אל עבר עמוד קולון עם כריסטופר קולומבוס בראשו ואל עבר נמלה העירני של העיר. בערב, מגיעים עשרות אלפים אל המופע המוסיקלי של "מזרקת הקסם" הצבעונית אשר לרגלי הר היהודים, על מנת לחזות במופע המקסים ולהיות חלק מחוויית התיירות המרשימה הזו שהמילה הטובה ביותר לתאר אותה היא אכן: קסם. קסם תיירותי.

עיירה קטנה ליד ברצלונה. רחוב ארוך וצר בקצה העיירה ובסופו בניין אפור הדומה לאותם בנייני משרדים ממשלתיים לעניינים אפורים שונים. אבל את הבניין הזה מקיפה חומר אפורה ושערים שחורים ואטומים מכסים על כניסות הבניין. אין שלט שיספר מה טיבו של הבניין הנחבא מאחורי המסכים האפורים. אפילו לנו, ישראלים שכמונו, לקח עשר דקות של בירורים ובדיקות, למרות שהוזמנו באופן מתוכנן לחלוטין, כדי להיכנס לבניין בית ספר "התקווה" של הקהילה היהודית בברצלונה. בית הספר מונה כ- 200 תלמידים מגיל שנה וחצי עד גיל 16.

הקהילה היהודית בברצלונה מונה כ- 3,500 איש. כמו בערים אחרות, כבר למדנו שהשאלה היא תמיד: תלוי איך סופרים. זה עניין מסובך. כמו הרבה מוסדות יהודיים אחרים שראינו באירופה, בית הספר היהודי מזכיר מאד מבצר. במחשבה שנייה, בתי ספר אפורים ומרובעים ראינו הרבה גם בארץ. ד"ר אביטל ליבנה, יליד מושב נהלל, הוא מנהלו של בית הספר של הקהילה היהודית בברצלונה. ביחד אתו, צוות של מורים ישראליים, יהודיים וספרדים. בין מאתיים הילדים הפוקדים את בית הספר, 30 אחוזים אינם יהודים. ילדים שהוריהם, כל אחד וסיבותיו עמו, החליטו לשלוח את ילדיהם דווקא לבית הספר היהודי. בבית הספר לומדים לדבר עברית. מגיל קטן מאד. המחשבה הבאה מרתקת את מחשבותיי כבר כמה ימים: 60 ילדים שאינם יהודים יגדלו להיות אנשים בוגרים דוברי עברית רהוטה ואפילו מכירים בעל פה את ברכת המזון. הישג מרתק להסברה הישראלית.

מיכל שלנו בת ארבע שנים וארבעה חודשים. היא מתעדכנת מפעם לפעם בגילה המתקדם ומעדכנת את חבריה בהתפתחויות בתחום זה. גם לילדי בית הספר בברצלונה היא מספרת בת כמה היא, איפה היא גרה ומספרת חוויות מהמושב, מהגן ומהמדבר. גם למיכל יש מפגש משלה. מתחילת המסע מיכל מחפשת את מקומה בעשייה שלנו. בהונגריה היא עלתה לבמה לרקוד בזמן שהקרינו את הסרט שלנו. בוינה היא צילמה את המפגש. בברצלונה כבר יש לה מפגש משלה. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה להגיד. היא משתפת בקלות. אין ספק שעברנו תהליך מרתק בשבעת השבועות מתחילת המסע.

אוקסנה מתלהבת מאנטוניו גאודי. לא צריך להיבהל. מדובר בארכיטקט ספרדי שנפטר לפני 80 שנה. גאודי נחשב היום לגאון ארכיטקטורה והוא אפילו מועמד לתואר "קדוש" בכנסיה הקתולית. מבחינת ראשי הכנסיה בקטלוניה, הוא כבר זכה בתואר הזה מזמן. אולי יום אחד הם יצליחו בניסיונותיהם לשכנע בכך גם את ראשי הכנסיה ברומא. גאודי תכנן בניינים רבים בברצלונה. הרבה מהעניין התיירותי בארכיטקטורה של העיר מגיע מההתלהבות של רבים מגאודי. ובצדק. כמו רוב הגאונים האמיתיים, את ההכרה הציבורית הגדולה הוא קיבל רק לאחר מותו, בתאונת חשמלית בברצלונה. לרוב האנשים קשה לזהות את הגאונות בעיצומה. הם צריכים את עזרת הזמן כדי לעמוד על טיבה ואמץ אותה אל הכרתם. גאודי מתכנן מבנים בסגנון הדומה לארמונות בוץ בחוף הים. הכל כאילו נוטף ונוזל, אין קווים ישרים והשימוש במוטיבים של חול ובוץ מופיע בכל בנייניו. ברצלונה של היום סוגדת לגאודי. היא עדיין בונה את בניינו המונומנטלי האחרון, הקתדרלה שאין שנייה לה, ה-סגרדה פמילייה.

ברצלונה היא בירת קטלוניה. הפינה הצפון-מזרחית של ספרד המהווה אוטונומיה ואשר אנשיה רואים בה כמעט מדינה עצמאית. את דגל ספרד, אותו הקטאלונים מניפים לצד דגל קטלוניה, הם מניפים ללא סמל המלוכה במרכזו. רק פסים באדום וצהוב. עם זה הם יכולים לחיות. פסים כאלו יש להם גם בדגל שלהם.

הסמל הגדול של קטלוניה ושל בירתה ברצלונה כיום, היא בארסה. מפעל עצום שמגלגל סכומי עתק שאף מועדון כדורגל אחר לא ראה מעולם. כסף ממכירת כרטיסים למשחקים במחיר ממוצע של 800 יורו לכרטיס, ממכירת ורכישת שחקנים, ממכירת זכויות שידור, פרסומות ומרצ'נדייז. עבור הקטלונים בארסה היא הדבר האמיתי ואין בלתו. גם כאשר שחקניה מהווים את מחצית הסגל של נבחרת ספרד, הם לא יעודדו את הנבחרת הלאומית. בארסה היא מוצר תיירותי מדהים. אנשים משלמים סכומים עצומים כדי לראות אותה משחקת בברצלונה. רוב האוהדים ספרדים אבל מגיעים הרבה מאד אוהדי כדורגל מכל העולם. בעיקר אנגלים. את האוהדים האנגלים קל לזהות בשדרת רמבלה עם כוסות הבירה העצומות שכנראה יוצרו במיוחד עבורם. בחלק אחר בשדרה עומדים הרוכלים האפריקאיים בכוננות נסיגה למקרה שיגיעו השוטרים. משחק החתול והעכבר מתוזמן היטב על ידי כל הצדדים. השוטרים יגיעו בדיוק שניה אחת אחרי שהרוכלים המאורגנים היטב לתזוזה מיידית, יקפלו את מרכולתם במיומנות ובמהירות וייעלמו בתוך שתי שניות אל תוך לועה של תחנת המטרו הקרובה.

במורד השדרה עומדים פסלים אנושיים המופעלים על ידי שחקנים מקצועיים. לפסלים אלו חלק רב ביצירת האווירה המיוחדת בשדרה. תיירים רבים מצטלמים עם הדמויות המעוטרות בתחפושות מרהיבות בתמורה למטבע אחד או שניים. מרתק לצפות בשחקנים המסיימים את עבודתם אחר הצהריים, כאשר הם מסירים את תחפושתם הייחודית, את האיפור הרב מעל פניהם וגופם וחוזרים להיות אנשים רגילים. אנשים שעבודתם היא לעמוד כמו פסל. באופן פרדוקסלי, זו נראית לי העבודה הקשה ביותר שקיימת.

המלצרים המיומנים מוציאים את המנות אל שולחנות המסעדות אשר בשדרה תוך שהם חוצים את הכביש הסואן בלוליינות ראויה לציון. אם לא דרסת אותם תוכל לקבל הזדמנות שניה במעברי החציה הרבים לאורך השדרה, שם חוצים אלפי התיירים את הכביש ללא קשר לצבע המופיע ברמזור.

ברצלונה יודעת "לעשות את זה" לתיירים והם מחזירים לה אהבה ומגיעים אליה בהמוניהם. בשנות ה-30 עלה הגנרל פרנקו הפאשיסט לשלטון בספרד, לאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם. ברצלונה היתה מעוזם האחרון של הכוחות הרפובליקנים שהפסידו את השלטון לפאשיסטים. במהלך שנות שלטונו הצליח פרנקו להמנע מכניסה למעבה מלחמת העולם השניה, כשהוא מזוהה מצד אחד עם היטלר והפאשיסטים האיטלקיים, מצד שני נוקט מדיניות נייטרלית ומצד שלישי אפילו שולח במספר הזדמנויות כוחות ספרדיים להלחם לצד הרוסים, כדי לספק אינטרסים קומוניסטיים פנים – ספרדיים. פרנקו ידע ללהטט היטב גם בתוך ספרד ושלטונו במדינה ארך עד שנת 1975 ובעצם עד מותו. רק אז חזרה המלוכה לספרד ויורש העצר חואן קרלוס, שהיה בכל השנים האלו מחוץ למרכז הבמה הפוליטית, הוביל את המדינה אל עתיד דמוקרטי שהביא אתו התפתחות כלכלית מואצת וכניסה אל חיק משפחת מדינות המערב.

ספרד של היום מתמודדת עם משבר עולמי קשה שפגע בה בעוצמה רבה. יחד עם זאת, היא אחת הכלכלות הגדולות באירופה ובעולם. לספרד היסטוריה רחוקה של אימפריה מגלת ארצות ושל כיבושים עקובים מדם אשר הביאו לה עושר רב, ואת העובדה שעשרים אחוזים מתושבי כדור הארץ דוברים כיום את שפת הספרדים. אחרי שבוע בקטלוניה אנחנו עוזבים אותה עם טעם של עוד ומצפינים לצרפת. פרדי מרקורי מלווה אותנו גם בדרכנו מברצלונה צפונה ואנחנו נהנים להצטרף אליו לקצת שירה בציבור.

הפוסט הזה פורסם בתאריך מסעות המשפחה הישראלית עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על מסע הסברה ישראלי בברצלונה עם פרדי מרקורי

  1. מאת מיטל:‏

    האם ניתן לקבל את כתובת של בית הספר היהודי?

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>