סיני זה ממש כאן ממול / חמי צמח

ביום בהיר ניתן לראות היטב את ההר העצום הזה, ג'בל הילאל, הר הירח, מהמדרכה ליד גני הילדים במושב קדש ברנע. ההר העצום הזה משתרע לגובה של תשע מאות מטרים והוא מוכר לחלק מהישראלים כהר אשר אל צלעו התרסקו עשרים אנשי צבא במטוס הרקולס של חיל האויר, כשסיני עוד היתה אצלנו. ארבעים קילומטרים מפרידים בין שער מושב קדש ברנע לבין ההר הזה עליו יושבים, כך אומרים, מנהיגי פלג אל קעאידה השולטים בחצי האי סיני ואם נתרגם את זה לשפה פשוטה: ראשי שבט בדואי השולטים בכוח הזרוע בעסקי ההברחות בצפון סיני. בין המפעל שלי ביציאה מהמושב לבין גדר הגבול מפרידים שלש מאות מטרים. שלש מאות מטרים עד שמתחיל הבלאגן של סיני.

גבול מצרים הוותיק באזור מושב קדש ברנע

חצי האי סיני הוא המערב הפרוע, המקום בו שבטי הבדואים מתפרנסים בעיקר מהעובדה שהם השולפים המהירים ביותר בשטח. כאן, מעברה השני של הגדר הנבנית כעת על ידי מדינת ישראל סוף-סוף, הסיפור הוא אחר לגמרי. מהחלונות של בתי הרחוב הוותיק בקדש ברנע שומעים בלילות את יריות החיילים המצריים כאילו הן נורות ממש מתחת לחלון.

החברים מעברו השני של הגבול רעו פעם עיזים במדבר סיני, אבל אז העיזים אכלו את שרשי כל הצמחייה שכיסתה את החולות ומאז אין יותר מרעה לעיזים בצפון סיני, אין מה שיחזיק את החול כאשר הרוחות מתחזקות ובעיקר צריך היה למצוא פרנסה חדשה. מתיירות מתפרנסים לא משהו וכמות התיירים בסיני היתה תמיד מוגבלת ובעיקר כעת כאשר מעט מאד ישראלים נוטים לנפוש בחופי חצי האי וגם התיירים מחו"ל התמעטו מאד מאז בוא האביב על אחינו המצרים שמכיכרות קהיר הביאו על עצמם משטר צבאי, קריסה כלכלית נוראה ועתיד שנראה כרגע סתווי לחלוטין.

עסקי ההברחה פרנסו מאז ומתמיד את שכנינו ממדבריות סיני אך בשנים האחרונות הסיפור הלך וגדל והתחום הכלכלי הזה הפך לסלע קיומם של שבטי הבדואים בצפון חצי האי. קשה מאד להלחם במוטיבציות כלכליות, במטה לחמם של אנשים. קשה לשנות הרגלים רעים, בעיקר אם הם מביאים אתם כסף ושליטה. זה התחיל עם הברחות סמים, אחר כך הצטרפו עסקי הברחת נשים שהובאו בעיקר ממדינות בריה"מ לשעבר, באיגוף דרומי, דרך מצרים וסיני ועד למכוני הליווי בתל אביב. לאחר שרבות מהן נאנסו ללא רחם לפני שהיו מעבירים אותן את הגבול לישראל, כנראה שהגורל בתל אביב נראה להן כבר פחות נורא. אחר כך הצטרפו הברחות הנשק לישראל וליהודה ושומרון ואל אלה הצטרפו הברחות של פלשתינאים המעורבים בטרור, מעזה לשטחים. בשנים האחרונות נפסקה הזרמת משלוחי הנשים דרך הגבול לאחר שמשטרת ישראל הצליחה לא רע במאבקה בתופעת הזנות והעסקים בתחום זה החלו להשתלם פחות ופחות לסוחרי הנשים.

אבל אז החלה להתגבר תופעת המעבר בסיני ממדינות מסוכסכות באפריקה אל ישראל. זה החל עם פליטים שנמלטו מאזורי קרבות במזרח אפריקה והמשיך עם אפריקאים שהעדיפו את סיכוני וסיכויי הדרך הארוכה אל ישראל על גורל נורא וממש וודאי באריתריאה ובדרום סודן. עשרות אלפים עברו את הגבול במרוצת השנים האחרונות. שנת 2010 היתה שנת השיא, בה הגיעו לישראל יותר מ- 13 אלף מסתננים מאפריקה. הרבה יותר ממה שישראל ומרחב התחנה המרכזית בתל אביב ומדרכות אילת, ערד וערים נוספות מסוגלים לקלוט.

ראש הממשלה בסיור בגבול מצרים. מרס, 2012

עד לפני זמן לא רב היינו רגילים לראות אצלנו במושב תופעה יום יומית של אפריקאים, בעיקר גברים בגילאים שונים, הממתינים בשעות הבוקר המוקדמות בחליפותיהם הטובות בתחנת האוטובוס של קדש ברנע. בשלב מסוים היה מגיע סיור של מג"ב והאורחים היו מועלים אחר כבוד אל אחורי הג'יפ ומוסעים אל מוצב מג"ב הסמוך, למטרות רישום ובהמשך העברה למתקן הכליאה בקציעות. בעת האחרונה פחתה התופעה באופן ניכר.

מתקן הכליאה בקציעות משמש מעין בית כלא בו נסגרים מאחורי גדר משפחות ויחידים מהמסתננים לישראל. הם זוכים שם לחינוך ולאספקת כל צרכיהם והיו תקופות בהן חלקם אף הועסקו בעבודות על פי אישור מיוחד בחלק ממשקי האזור אך תופעה זו היתה שולית. כאשר מתקן הכליאה מתמלא, מועברים חלק מהכלואים בו, בדרך כלל בהתאם לוותק, למרכז הארץ ושם עליהם לדאוג לצרכיהם.

המסתננים האפריקאים, גברים צעירים ברובם, הבורחים מגורל של גיוס למליציות דמים באריתריאה אשר מהן לא יחזרו לעולם לביתם, משלמים כמה מאות דולרים לבדואים המעבירים אותם את המדבר. אם יעברו או לא את גדר הגבול הסמלית שחצצה במשך שנים רבות בין ישראל ומצרים ללא שהשומרים המצריים יירו בהם, זה כבר עניינו של כל מסתנן ומסתנן. כיצד בוחרים השומרים המצריים אם לירות במסתנן זה או אחר, אתם יכולים לדמיין לכם לבד. בזה לא אוכל לעזור לכם.

בעת האחרונה מתקדמת בקצב מואץ בניית גדר די מרשימה לאורך כל הגבול הדרום-מערבי והטענה היא כי בניית הגדר תסתיים עד סוף שנה זו. מדי לילה יורים שומרים מצריים שכנראה השתנו הנחיותיהם או שזכו למוטיבציות מחודשות מסיבות כלשהן במסתננים המנסים לעבור את גדר הגבול. כמו בתמונות מתקופות האפלות ביותר בהיסטוריה, חלק מהמנסים להסתנן מוצאים את מותם כאשר הם אוחזים בגדר מצידה הדרומי. השמועות טוענות כי החיילים המצריים אפילו לא טורחים להוריד את הגופות מהגדר. אותן השמועות אומרות כי חיילי צה"ל המשרתים באזורים אלו פיתחו מיומנויות מרשימות מאד באיסוף גופות התלויות על הגדר מצידה המצרי, כדי שלכל הפחות יובאו לקבורה.

מסתננים נעצרים על ידי צה"ל בשטח ישראל

שיחות הטלפון בין האריתריאים שהצליחו לחצות את הגדר ובין חבריהם באפריקה מעבירות את המסר כל הזמן ויש סיכוי גבוה כי בעת הקרובה יפחת מספר המנסים להסתנן עקב ירידת כדאיות העסקה. בשנת 2011 פחתה כמות המסתננים מאפריקה לישראל לכדי שליש מכמותה ב- 2010. הפגיעה בפרנסת המבריחים משמעותית מאד ובלחצם הם החלו לנסר את הענף אשר עליו הם יושבים והחלו לחטוף ולקחת כבני ערובה חלק מהמסתננים. אלה היו מוצאים דרך להעביר את דרישות הכופר בגובה כמה אלפי דולרים למשפחותיהם באריתריאה ובסודן או לחבריהם העובדים במצרים ובחלק מהמקרים לאחר תקופת מה היה מתקבל הכסף והמוחזקים עבור דמי הכופר היו משוחררים. או לא. על אלו אשר לא עמדו בתשלום איננו יודעים דבר. חיי אנוש שווים מעט מאד מעבר לגבול.

צינור הגז המצרי פוצץ שוב. 2012

לאחר נפילת המשטר במצרים התחזקה מאד אחיזתם הכוחנית של השבטים הבדואים בחצי האי. יעדם הבא היה צינור הגז המחזיק פעילות כלכלית עצומה ביחס לכל דבר אחר הקשור בסיני. החזון של גביית דמי חסות עבור שמירת צינור הגז מפגיעה התגשם כאשר פחת הפחד בקרב אזרחי מצרים באופן כללי וחוצפת הכוחות הבדואים החמושים בסיני פרצה גבול נוסף. פיצוץ צינור הגז המצרי המוביל גז לישראל ולירדן אינה צעד אנטי ישראלי, זהו צעד כלכלי גרידא וניסיון לזכות באפיק הכנסה חדש. מאד יצירתי, לא ?

כעת הודיעו המצרים על הפסקת הזרמת הגז לישראל. האם מדובר בניסיון לשפר עמדות בדעת הקהל המצרית לקראת הבחירות במדינה הכל כך קשה הזו, בה חיים מאה מיליון אזרחים עניים ? האם מדובר בצעד טקטי בשיפור מאזן הכוחות של צבא מצרים מול הכוחות הבדואים המזוינים בסיני ? האם זהו ניסיון של החברה המפעילה את הצינור להוריד את מחיר דמי החסות ? במציאות המצרית העכשווית בהחלט יתכן שכל התשובות נכונות.

בחולות חלוצה, בכביש 211 ובדרכים לא דרכים רבות באזור גדר הגבול הארוכה המבדילה בין מדינת עולם שלישי למדינה מערבית עם המון בעיות, נוסעים ג'יפים וטרקטורונים ללא מספרי רישוי וללא תקרה, מותאמים למעבר בדרכים קשות במיוחד אחרי שלא ראו מכון רישוי כבר כמה שנים טובות. קשרים הדוקים בין כמה משפחות בדואיות ישראליות לבין שבטים בדואים שונים בצפון סיני יוצרים שתוף פעולה פורה מאד ומסלול הברחת סמים פעיל מאד המתחיל אי שם באחד מחופי סיני ומסתיים אי שם אצל צרכני הסמים הרבים ברחבי הארץ המובטחת. תושבי קדש ברנע והסביבה רגילים לראות אחת לכמה שבועות ג'יפ סופה לבן, בדרך כלל בדרכו דרומה, נוסע בכביש הראשי ללא פחד. כולו מכוסה בבוץ, ללא חלון קדמי והרוכב בו עטוף בדרך כלל בכאפייה לבנה ועל כן מכנים אותו "המומיה". יש גם ג'יפ רנגלר בצבע זית וכל מיני טרקטורונים. באופן אישי, כאשר אני רואה אותם בכביש או לצידו, אני מדווח על כך. פעם הייתי מתקשר ל- 100 עד שנמאס לי לשמוע מוקדנית שאין לה מושג בכלל מאיפה אני מדבר ועל מה בדיוק אני מדבר. אחר כך התחלתי לדווח לאנשי המג"ב במחלקת הביטחון במועצה האזורית שלנו, רמת הנגב. אנשים מצוינים. אין לי ספק כי הם גם עושים את כל שבידם, אך כנראה שזה לא ממש עוזר. לרוב התושבים כבר מזמן נמאס לדווח. לפני ארבע שנים ג'יפ כזה התנגש חזיתית ברכב פרטי בו נהגה תושבת הישוב השכן ניצנה ולא השאיר לה סיכוי לצאת מהתאונה בשלום. שני האנשים שהיו ברכב נמלטו. בשלב מאוחר יותר נתפסו.

מבצע לתפיסת גמלים המעורבים בהברחות

אחת השיטות להבריח סמים מסיני לישראל היא באמצעות גמלים. גמלים מישראל מועברים לסיני, עומסים על גבם שקים מלאים בחומר היקר והם משולחים אל המדבר. גמל יודע להגיע הביתה. כעבור כמה שבועות יגיע הגמל אל בעליו אשר ימצא את הגמל העמוס כל טוב כאשר יתור את השטח בטרקטורון או בסופה לבנה. הגמל יפורק מהשקים וישלח שוב למשימה נוספת וכך הלאה. הגדר החדשה תעצור אולי את תופעת הגמלים עם השקים, אך המבריחים ימצאו כנראה דרכים חדשות להתפרנס ודרכים חדשות להבריח סמים למדינת ישראל. כל עוד יהיה ביקוש – יהיה היצע וכמו בכל שוק משוכלל, תפעל עקומת הביקוש וההיצע, המחיר יעלה והמערכת תמשיך להתקיים.

כאן, מעבר לגבול, שום דבר טוב כנראה לא יקרה בזמן הקרוב וכל עוד לשכן ממול רע – גם לנו לא יהיה ממש טוב. מה טומן לו העתיד ואיך זה יראה כאשר בקרוב תושלם בניית הגדר אף אחד לא יודע. בזמן הקרוב אמורים להתחיל בבניית מתקן כליאה עצום לאלפי מסתננים כאן, לידנו. כמות המסתננים פוחתת אט אט וזה אומר כנראה כי עם בנייתו יועברו אליו חלק משמעותי מיושבי התחנה המרכזית החדשה והמדרכות בערד, באילת ובערים נוספות.

בניצנה, הישוב השכן, מנהלת אחותי את בית הספר לנערים אריתריאים יתומים. בערב חג הפסח אירחנו כמה מהתלמידים אצלנו לליל הסדר. במהלך קריאה סלקטיבית בהגדה הסברתי על המצות שעשו אבותינו במדבר ושאלתי את הנערים שאירחנו לנו לחברה סביב השולחן אם כאשר חצו את המדבר בדרך לישראל אכלו גם הם מצות ואחד מאורחינו הסתכל אליי וענה לי בפשטות: "לא, לא אכלנו".

הפוסט הזה פורסם בתאריך מדיניות - חברה - ממשל, רמת הנגב עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>