קריסת הקונספציה והבניינים – בין 9/11 ליום הכיפורים

WORLD TRADE CENTER

היום לפני שתים עשרה שנים, היה אחד מאותם ימים בודדים בחיי הבוגרים, שבהם נכנעתי לעייפות והנחתי את עצמי במיטה לטובת שנת-הצהרים. בשעה חמש אוקסנה העירה אותי בטלטול עז: "תראה מה קרה בזמן שישנת"…..במקלט הטלוויזיה שהיה פתוח מול המיטה נראו שני בנייני התאומים האפופים בעשן, מאיימים באפרוריותם על שלוותו של קו השמיים של העיר הגבוהה ביותר בעולם.

מעברה השני של שנת הצהרים שלי מצאתי עולם חדש, עולם שנראה כמו חלום רע שמעולם לא הקצתי ממנו. בסתר הושטתי את אצבעותיי אל זרועי ובפעם הראשונה בחיי פעלתי בהתאם למושג המטופש וממש "צבטתי את עצמי", בניסיון להבין אם זו אכן אמת או שמא אני עדיין בעיצומו של חלום רע מאד.

דפדפתי בין CNN ל- FOX. השדרנים האמריקאים העבירו את הדרמה כלא מאמינים ואני בטוח שזרועותיהם זכו לסימני צביטות רבים משלי. מאחוריהם החל קורס הבניין הראשון ואחריו הבניין השני, בתמונות שנראו כאילו נלקחו מתוך סרט אימה מוגזם שהתגלה כמציאות המועברת בשידור חי.

כמה שבועות קודם ליום בו נפלו השמים של ניו יורק, הופיע הנשיא בוש בנאומו לאומה. בלב זחוח ועולץ הוא סיפר למאות מיליוני אמריקאים עד כמה החוב החיצוני של ארצות הברית של אמריקה קטן מאי-פעם ואיך בתור חודשים ספורים, תגיע ארה"ב, לראשונה במאה העשרים, למצב בו אין לה חוב לאומי בכלל. היה זה נאום אחד יותר מדיי, כי בעקבות שני הבניינים הגבוהים בעולם, החלה לקרוס באותו הלילה האימפריה האמריקאית, סמל החירות, החופש והשוויון. העולם, לעולם כבר לא יהיה, מה שהוא היה עד אותו בוקר אמריקאי.

השנה חלים שני ימי חשבון נפש בצמידות האחד לשני: יום הכיפורים "שלנו" והאחד עשר בספטמבר "שלהם". ארבעים שנה אחרי המחדל הגדול שלנו, מחדל הביטחון העצמי המופרז, הגאווה המיותרת, האמון העצמי הגדול מדיי והזלזול ביכולות אויבינו, אנחנו עדיין חיים ביום שאחרי, חושבים במונחים של "יום כיפור מספר שתיים", מדברים על "המחדל הנורא" ועל "חשבון נפש פתוח". בשתים עשרה השנים האחרונות, אמריקה הגדולה, האימפריה החזקה ביותר במאה העשרים, מלקקת את פצעיה, סוגרת כל סדק כאילו היה מנהרה וחרדה מהעובדה שלמרות הכל – זה פשוט יכול לקרות שוב.

חשבון הנפש, הבדיקה העצמית, החרטה וההסתכלות פנימה, כמה שיותר עמוק וכמה שיותר אמיתי, שימת האצבע על הנקודה המדויקת וההכאה על חטא, אלה ערכים נשגבים במסורת היהודית. במקרים רבים, אנחנו חופרים לעצמנו וקודחים לעצמנו אפילו עמוק מדיי, מוציאים לעצמנו את המעיים, במקום שבו צריך רק לקחת כדור. הבחינה המדוקדקת, התשאול העצמי החריף, החקירה היסודית לשורש הבעיה, הם הדבר האמיתי. אם לא נעשה זאת, לא נוכל להתחרט, לא נוכל להתגבר ולא נוכל להשתפר.

אנחנו משלמים עד היום על מחדלי יום כיפור ואמריקה משלמת ותמשיך לשלם על טעויות האחד עשר בספטמבר. הטעויות החלו הרבה לפני כן והן ימשיכו להיות. תמיד נטעה, תמיד יהיו לנו מחדלים, אך אנחנו צריכים לוודא, כי המחירים שנשלם עליהם יהיו כמה שפחות גבוהים.

[חמי צמח, 11 ספטמבר, 2013]

הפוסט הזה פורסם בתאריך ימי הזיכרון שלי, מדיניות - חברה - ממשל עם התגים , , , , , , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>