פיגוע בירושלים – 1994

ביום שבת, השלישי בדצמבר בשנת 1994 ירד מעט שלג בירושלים. הזקנים אמרו שכבר הרבה שנים לא ירד שלג מוקדם כל כך, אבל על גגות הבטון הלבנים כבר הצטברה שכבה דקה של פתיתים בהירים ומיד אחר כך החלה לנטוף אל הרחובות המתפתלים בין הבתים. בוץ אפרפר החל נוזל ושוטף את הכבישים השחורים בדרכו אל הגאיות המעמיקים בין פסגות העיר. אחר כך עלתה השמש על השבת הסגרירית והיא נותרה בשמיים כמעט ללא כל הפסקה, עד שהגיע יום ראשון, ה- 25 בדצמבר, הוא חג המולד.
הלימודים באוניברסיטאות הבירה התקיימו כרגיל באותו היום והאישה בשֵער האדמוני ירדה מהאוטובוס מול התחנה המרכזית והמתינה לזה שיגיע ויאסוף אליו את המבקשים להגיע אל הגבעה הצרפתית. חיילים בשלל תגי יחידות בכותפותיהם חלפו על המדרכה הרחבה מכאן ולשם, תיקים מלאי בגדים ושביזות ונשקים כהים הנוקשים בחגורות. חריקה קרירה הקדימה את האוטובוס הפולט חום אל אחוריו וסופג אליו בזה אחר זה שוטרי מג"ב עייפים, אברכים ממהרים, נשים מסולסלות בדרכן אל השוק ואישה צעירה בשֵער ארוך מאוד. הדלתות נסגרות ונפתחות שוב בפני חייל מאדים המחייך בתודה ומתקדם לכוון הדלת האחורית. הפניה שמאלה מחייבת להחזיק בעמודים ובידיות שלא יפלו, אחר כך רמזור ועוד אחד והפקק הרגיל בציר בר-אילן הארוך. נשים בשחור מתחרות בקצב הליכתם של גברים במעילים ארוכים המזדרזים להגיע למקומות אחרים.

קול פיצוץ עז הרעיד בבת אחת את חלונות האוטובוס, מקפיץ את יושביו על רגליהם מבלי שהתכוונו לכך. המבטים מוודאים שלומם של כל מי שבנמצא. הד רפה ענה לפיצוץ מקצהו האחר של הרחוב, מצביע על הכיוון ממנו הגיע הרעם בראשונה. אספה את תגובות האנשים אליה ונותרה בשתיקתה האדומה. הנהג עצר והביט בראי הגדול וגם באלה שבימין ובשמאל. רצה להיות בטוח לגמרי וקם ממקומו אל עבר אחורי האוטובוס. הנוסעים בעלי המקומות חזרו לשמור על כיסאותיהם בטרם יחלו להעלות השערות על מהותו של הרעש שהחרידם ממקומם. הנהג רחב לכל אורכו וזנב חולצתו מציץ מצד חגורתו. עיניו מעידות על סערת רוחו, אך עדיין לא הגיע תורו. בצעדים קטנים הוא חולף אל ירכתי המסדרון הארוך, ככל שהתקדם עלתה נחישותו להביע את נוכחותו הרחבה. השֵער הארוך הצטמצם ככל יכולתו כדי שיוכל לעבור, בחן כל נוסע, בין אם יושב או עומד, בקצה המעבר סבב על עקביו וחזר כלעומת שבא. סובב חצי גופו בפעם האחרונה ואחר התיישב כמסיים חובה שגזר על עצמו. המשיך בנסיעה. האצבע על הכפתור העגול סובבה ימינה וקולו של קריין החדשות לא אחר לבוא. פיגוע ראשון בירושלים. האנשים שקטו. מחשבה אחת היתה לכולם. אולי גם לה.

אחר הצהרים חזרה בדרכה הארוכה המובילה לביתנו הראשון, במבשרת-ציון. ירדה מהאוטובוס מול בנייני האומה. התחנה בה עמדה בבוקר נעקרה ממקומה. הקיוסק שעמד מאחוריה היה שכוב על צדו מרוסק וניידות מכל הצבעים וכל הסוגים היו עסוקות בשלהן סביב שאריותיו של הפיגוע הראשון בירושלים, כך חזר ואמר הקריין מהרדיו. שלושה עשר פצועים, אמר לה מישהו מאחור. הסבה מבטה אליו. עיניו היו נטועות במדרכה שממול, שם ניתן היה להבחין עוד בכתמים כהים בכל מיני גדלים, אך לא ניתנים לזיהוי על פי צבעם. מתחת לכובע השחור המשיך בתפילה שחוברה לה באותו הרגע יחדיו. רצה לעלות, אבל לא הספיק. התפוצץ בחוץ. שלושה עשר. איזה ביש מזל. חזר בו, אלוהים גדול. אחר כך ניסה להתפלל מזיכרונו. האוטובוס הביתה עצר בחריקה והנהג סימן שצריך להתנתק מהמראות ולחזור אל אחר הצהרים שהגיע בזמן, בדיוק כמו בכל יום שבו אין פיגוע בירושלים. עלתה. מהחלון ראתה את התחנה שהיתה רק הבוקר שם. בדיוק שם. קצת אחרי שהיתה היא. שם. בדיוק שם.

[חמי צמח, נובמבר 5, 2014]

לקריאת הפוסט בבלוג המשפחה הישראלית: http://il-family.com/he/?p=4122

הפוסט הזה פורסם בתאריך מדיניות - חברה - ממשל, סיפורים קצרים עם התגים , , , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>