אנטישבדיות

1

שרת החוץ השבדית התעוררה בבעתה. שיערה הבלונדי שסודר רק אתמול בידי הספּר השבדי המלכותי, נפרע בשנתה וטיפות זיעה שבדיות קרות כיסו את מצחה הלבנבן. הפחד ניבט מעיניה התכולות וגלי חום שטפו את גבה הקרחוני והעבירו צמרמורות מזעזעות מקודקודה ועד קצות אצבעות רגליה. אין ספק כי היה זה חלום בלהות, סיוט ארוך ומפחיד, עולמה היציב כקרחון שבדי עתיק יומין התהפך עליה בשנתה והכּרית הספוגה בריחות חמצמצים העידה כי דמעותיה זלגו על פּניה בכל אותן שעות ארוכות של אימה ופחד. אצבעות ידה הימנית רטטו שלא מרצונה והיא העבירה אותן על בטנה הצפודה עד שהידקה אותן בחוזקה אל חזה, מקווה כי הכאב יחלוף והבהלה תיעלם במהרה.

דעתה החלה מתבהרת באיטיות והענן שמילא את מוחה התפוגג לו כערפילי בוקר שבדיים מידלדלים והיא זכרה כל פרט וכל שלב בהשתלשלות המאורעות שקדחו במוחה ללא הפסק כמו משאבה על אסדת קידוח בים הצפוני. ניצבת היתה על דוכן הנאשמים בבית הדין החלומי לפשעי עם קטנים וקטנוניים. מולה ישבו חמשת השופטים עטורי הפאות הלבנות, חמוּרות הסבר, מאחורי דלפק העץ הכבד והארוך. הם הביטו בה במבט חד ותקיף שחדר עמוק ללבן של עיניה וניסה לקרוא את מחשבותיה החלומיות, בעוד התובע יורה בה גלידי קרח קפואים בחקירה חוזרת ונשנית. מאחוריה, הבחינה במיליוני שבדים לבנים וזכים, חפים מכל פשע, הפורשים ברוחב לב מפות טהורות על שולחנות ארוכים. הם הביטו ארוכות באחוריה בדאגה ותחושת חוסר נוחות עמוקה וחורקת פיצחה גוש קרח חורפי עמוק בליבה. הידיעה כי עליה לייצג את עמה בכבוד שבדי גבוה ואין סופי וכי הכל – אבל הכל – תלוי בה ובדברים שתאמר, היא, שרת החוץ השבדית, גאוות הבלונד הצפוני, האיצה את קצב דפיקות ליבה והד פעימותיו נשמע ברקותיה כרעמים בשמי המדבר הצפוני.

"אבל אנחנו היינו ניטראלים", היא חזרה ואמרה, "אנחנו ניטראלים, כאלה אנחנו, איננו נוקטים עמדה, איננו מגינים על עצמנו, איננו נוהגים להביע דעה, שלא יחשדו בנו, שלא ינסו לפרש את כוונותינו, ניטראלים שכמונו, אנחנו ניטראלים, אנחנו ניטראלים", כך חזרה שוב ושוב על צמד המילים שתמיד עמד לצדה, שנים רבות כל כך ואילו עתה חשה כי לא הצליחה להרשים בהן את שומעיה. החרדה עלתה בגרונה. האם ייתכן כי תם עידן הקרח הניטראלי ?

בלבה ידעה שרת החוץ עטורת אוקיאנוס הבלונד הנצחי כי מדובר בבית דין אכזר שלא יאזין לדבריה, "אנטישבדים", היא סיננה בינה לבין עצמה מבלי שהשופטים יוכלו לשים לבם לכך. שוב ושוב הוטחו בה השאלות מכל עבר, פעם אחר פעם ראתה את הקהל היושב באולם מסמן בידיו תנועות אנטישבדיות מובהקות, בדיוק כאשר השופטים עוטי הגלימות השחורות הביטו לצד השני, תנועות המופנות כלפי בני עמה מזה מאות שנים ואולי אפילו אלפים. מאז ומעולם נרדף עמה השבדי על ידי אומות העולם, רבים כל כך מבני משפחתה נספו בסופות של פוגרומים אנטישבדים שהיו נחלתם של דורות רבים כל כך. "האנטי שבדיות מרימה את ראשה", אמרה לעצמה שוב ושוב בסתר, כדי לעודד את רוחה, כדי להשיב לעצמה את בטחונה העצמי בהיותה שבדית טהורה, קרה ובהירה. שוב ושוב מצאה עצמה חוזרת וקוראת "ניטרלים, היינו ניטראלים, מה רע בניטראלים", את המילים האחרונות כבר זעקה בכאב שחִלחל בעמוד השידרה הארוך שלה, עיניה נמלאו דמעות, זרמי קור וחום הרעידו חליפות את כתפיה והיא נפלה מהדוכן אל הריצפה, תוך שהיא מספיקה לפלוט את מילותיה האחרונות: "אינכם מבינים, היתה זו פלנטה אחרת ואנחנו היינו הרי ניטראלים" ובעוד היא נופלת אל הרצפה, שבריר שנייה לפני שמוחה התנפץ כמו גוש לבן המתנגש בחוד הברזל של שוברת קרח שבדית ישנה וחלודה… היא נעורה משנתה.

שרת החוץ נשמה נשימות עמוקות והסדירה באיטיות את קצב פעימות לבה, היא ניגשה למקלחת והטביעה את גופה באמבטיה חמה ומרגיעה, אחר כך התייבשה והתלבשה ושתתה מספל הקקאו הרותח אליו היא רגילה.

הנהג השבדי פתח עבורה את דלת המכונית השבדית המרווחת שהסיעה אותה בתוך דקות אחדות למשרדה השבדי המסודר, הנקי והלבן. העיתונאים המתינו לה בדיוק במקום בו נקבעה מסיבת העיתונאים והמצלמות כבר היו מכוונות אל הבמה עליה היא אמורה לעלות, מחוגי השעון התלוי על הקיר הראו כי השעה בשבדיה תגיע בעוד כמה שניות לרגע שנקבע לתחילת השידור.

שרת החוץ, התייצבה על דוכן הנואמים, יישרה את גבה, העלתה חיוך שבדי קטן על פניה וכאשר הבמאי השבדי הדייקן סימן באצבעו כי הוא מתחיל את השידור החי, המילים כבר היו מוכנות בפיה, בדיוק כפי שתכננה לומר אותן כבר אתמול והיא ידעה כי אמיתות היסטוריות מפוקפקות לא יצליחו במזימתן להסיט אותה מהקו המוכר והידוע אותו חרתה כבר מזמן על הקרח. רשת המיקרופון הדקה רק רעדה מעט כאשר קולה הדק נגע בו, יציב, חד וברור ואינו מסגיר דבר מזוועת החלום המסויט: "בואו נעמיד לדין את הישראלים האלה המחסלים שוב ושוב את הרוצחים המסכנים"… ואז, מבלי שהתכוונה לכך, התגנבו אל שפתיה, חמקמקות וזדוניות, כמו יהודונים קטנים וחלקלקים, כמו חיוך יהודי תחמן ולגלגני, כמו פנים של יהודי עטור זקן שחור וכובע שחור ובכיסו חבילת מזומנים המבקשת לרפד את דרכו לכיבוש העולם, כך הן יצאו מבין שפתיה השבדיות, מבלי שהיא היתה מוכנה אליהן, שתי מילים: "היינו נייטראלים".

שרת החוץ הביטה סביבה בבעתה, היא הסיטה בזהירות את כף ידה השבדית הרועדת על פיה השבדי הקטנטן וצעקתה האיומה החרידה את כל העיתונאים השבדים עד עומק נשמתם: "כוס אמק, כולכם אנטישבדים".

[חמי צמח, 12 ינואר, 2016]

הפוסט הזה פורסם בתאריך חדר המצב של חמי, מדיניות - חברה - ממשל עם התגים , , , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>