המסע לפולין – יומיים אחרי

כמה מילים שכתבתי היום, יום השואה, יומיים אחרי החזרה לארץ ממסע משלחת הנוער של רמת הנגב ומשמר הנגב לפולין, להורים, לילדים, לשותפים למסע.

[חמי צמח]

עברו יומיים מאז הנחיתה בארץ בסיומו של מסע המשלחת בפולין.
יומיים שבהן מרגישים את החוויה העצומה מתפוצצת בתוך הבטן, אבל עוד לא יודעים ממש להסביר אותה במילים. בעיקר כשאתה איש צעיר בן 18 ואפילו 17. צריך לתת לזה לשקוע ואחר כך לעלות בחזרה. אני לא פסיכולוג, אני פשוט כבר מכיר את זה מכל כך הרבה חוויות כאלה, שהן כל כך גדולות וחזקות, שקשה להסביר אותן מיד. לעתים לוקח חודשים ובמקרים קיצוניים גם שנים. אי אפשר להאיץ את זה, אבל חשוב לספק הזדמנויות טובות, לפרוק ולשתף.
חשוב להיפגש עם מי שהיו שם איתנו, כי החוויה הזו משותפת לכולנו, יש לנו אוצר מילים משותף ויכולת לחלוק את הרגשות שלנו זה עם זה בקלות יחסית. אחר כך נצליח לארגן את המחשבות בצורה טובה יותר ויקל עלינו לספר, להורים, לחברים שלא היו איתנו במסע.
ביום שני, 16/5, כשניפגש, אחרי שאילן ועודד יערכו את הסרט, יהיה לנו עוד כלי שיעביר כמה טיפות קטנות מתוך המסע. זה טוב, אבל זו תהיה רק עוד דרך אחת לשתף ולעבד, להסתכל אחורה ולהתחיל להבין מה עברנו.
שמונה ימים ותשעה לילות אינטנסיביים מאוד עברו על 45 חברי המשלחת, בני נוער וצוות. דרגת הקושי של המסע הזה היתה גבוהה במיוחד ולמעשה הגבוהה ביותר שאני מכיר: נסענו קרוב ל- 2,000 ק"מ, קמנו בכל בוקר בסביבות השעה 5 וחצי והלכנו לישון… (אתם לא רוצים לדעת מתי)… ישנו בארבעה בתי מלון, השתתפנו במספר שעות הדרכה בכל יום, בחלק מהימים היינו תחת גשם ובאחרים התכסינו בשלוש שכבות בטמפרטורה של 5 מעלות. היו גם ימים שבהם השמש הקיצית הכתה בנו כמו בארץ. המדריכות והילדים הפיקו והעמידו חמישה טקסים מרגשים, מאוד לא שגרתיים, עם הרבה מחשבה והכנה.
היו הרבה מאוד רגעים מאתגרים, קודם כל לילדים, אבל גם לצוות. חלק מהילדים חוו קשיים משמעותיים. זה חלק מהמסע בפולין. אמנם עשינו הכנה ממושכת ומאוד מקיפה, גם לימודית, גם רגשית, גם פיסית, אבל מסע עמוס מאוד בפולין, גורם להרבה רגשות, זיכרונות וקשיים לעלות ולפרוץ החוצה.
המסע, כשמו כן הוא – תהליך. יש לו נקודת התחלה, יש לו מטרה, יש בו הרבה תחנות, יש בו תנועה, יש בו שינוי, יש בו הגעה ליעד ויש עיבוד של המסע, ניסיון להבין את הדרך שעשינו ולהפיק ממנה כמה שיותר.
הקבוצות התגבשו מאוד וכל חברי המשלחת עברו חוויה שתשפיע עליהם לכל החיים ותחבר אותם זה לזה, בחיבור משמעותי ומעצים. מעכשיו זה לתמיד.
המדריכות הפכו לרגע לאימהות, מורות, מטפלות ומחנכות כאחד. הקשר שלהן עם הילדים חזק מאוד עכשיו, עוד יותר משהיה קודם לכן, אבל הוא יכול גם להכיל קושי, כי פולין זה פולין וכאן זה כאן ואת הקשר הזה צריך להחזיר קצת למקום שהוא היה בו קודם, בלי לוותר על האמון וההערכה, שנרקמו בו ועיבו אותו. כל אחד מהילדים צריך לחזור הביתה, למשפחה, לחברים בישוב, לכתה בבית הספר, לחינוך בקיבוץ או במושב. וגם למדריכה, שתמשיך להיות משמעותית מאוד עבור הילדים, כי קרו דברים חשובים מאוד בתוך הקשר הזה.
ההשפעה של המסע לפולין והתהליך הממושך והמפרך שהקיף אותו, ימשיכו להשפיע לכל אורך הדרך, בחודשים הבאים, בשנים הבאות. אפילו מאוחר יותר. כל אחד מהילדים ייקח את זה למקום שהוא יחליט וירצה בו, אבל אני בטוח שההשפעה תהיה מחזקת ומועילה.

אז לאט לאט, עם הרבה סבלנות.
ניפגש ביום שני 16/5.

[חמי צמח]


הפוסט הזה פורסם בתאריך חדר המצב של חמי עם התגים , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>