למות ב 1944

1

פותח באיטיות את פְּיֶיר וְלִיס שלך, במה כבר תוכל להפתיע אותי הפעם ? הרי כבר קראתי אותך וכתבתי אותך, אני יודע על מה כתבת בספר הזה ואני אפילו יודע את הסוף, עוד לפני שהתחלתי לקרוא, אבל רגע לפני שאני מעביר את הדף הראשון, עוד לא התחלתי והנה אתה כבר מכה בי עם העניין הזה של 1944, איך אתה מת לך ב 1944 ? ועוד מוות טבעי ? אני לא מבין איך אנשים מרשים לעצמם למות מוות טבעי בסוף 1944, סבא רבא שלי וסבתא רבתא שלי ושני נכדיהם ועוד סבא רבא ועוד סבתא רבתא ועוד דודים ועוד דודות וילדים, המון ילדים, כולם הרי מתו מוות מאוד לא טבעי בשנת 1944, אבל למות מוות טבעי ? ככה, בגיל 78 ? בלי לחכות לסוף ? עוד חצי שנה להחזיק מעמד, עד שהם יוכנעו, אלה שכתבת נגדם לכל אורך הדרך, אלה ששרפו את ספריך בכיכר…

ועוד בשוויץ ? מה פתאום למות בשוויץ ? חכה רגע, תחזור הביתה, לצרפת שלך, אל קלאמסי, אל נופיו של קולה ברוניון ? מה הם יעשו עכשיו בלעדיך ? הצרפתים שלך ? מי ידרוך להם על היבלות עכשיו ? מי יתקע להם את האצבע עמוק לתוך העין ?

האמת, אני דווקא קצת מבין אותך, אל מה כבר נשאר לך לחזור ?

ובאמת, אפשר לעצור אחרי כל משפט שלך, כי אתה רומן רולאן והכנסת שעה מחייך בכל שורה שכתבת ועכשיו אנחנו צריכים, גם.

[חמי צמח]

הפוסט הזה פורסם בתאריך חדר המצב של חמי עם התגים , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>