הספרים של בארי / חמי צמח

תמונה מתוך מקור ראשון

פוסט ראשון (כי אולי זו תהיה טרילוגיית פוסטים)

אני אוחז בידי את "מגילת סן-מיקלה" לאכסל מונתה. לפני כעשור בארי הביא לי אותו, בהשאלה. קראתי, חצי, לא ממש זרם לי, אחרי זמן רב החזרתי. לפני כשנה רכשתי לי אחד, עבר זמן רב, אולי עכשיו אוהב. דחפתי אותו למדף של הצפון-אירופאים, עד שאגיע אליו. כמה ימים לפני פטירתו הפתאומית של בארי, הוצאתי אותו מהספריה שבחדר השינה, אותו מבין כולם. התחלתי לקרוא. זה מאוד יפה. הנאה גדולה. בכל אופן, עברו כמה שנים.

טעמו של בארי בספרות יפה היה מגוון מאוד ומלא ניגודים, כדמותו, כך נדמה לי.

לפני מספר שנים הביא לי במתנה את "מוסקבה-פטושקי", ספרו הקטן של ונדיקט ירופייב והפתיע אותי באמירה כי זה הספר האהוב עליו. ספר שמתרחש בלילה אחד, לילה של מסע משכר ברכבת בניסיון להגיע ממוסקבה לפטושקי, תחת שיכרות מוחלטת, ספק אמת, ספק הזיה, אבל הזיה שנכתבה באמנות נדירה.

מי שקרא את ברנר ואהב אותו כל כך, והכיר כל כְּתב מִשל עגנון, הודיע לי כי ירופייב, סופר רוסי שכתב רק ספר אחד, הוא הטוב ביותר.

בארי העריץ את מיכאיל בולגאקוב ואהב אהבת אמת את "מאסטר ומרגריטה" שלו. הוא הרבה לצטט ממנו ולהדגים באמצעות דיאלוגים מתוכו. לפני שנים רבות הוא מסר בידי את "השטן במוסקבה", התרגום הראשון לעברית של הרומן. מהר מאוד נדבקתי באהבה לספר המיוחד הזה ולדמויותיו המוזרות. במשפט "אנושקה כבר שפכה את השמן" השתמשנו גם הוא גם אני, בעשרות הזדמנויות. אחר כך יצאה בעברית הגרסה המעודכנת "האמן ומרגריטה", ושנינו מיהרנו להשוות בין התרגומים. הוא אפילו גילה והכיר לי את הגרסה הקולנועית הרוסית המביאה את הטקסטים בדיוק כמו במקור. אוקסנה ואני נהנינו מהצליל המיוחד של השפה והיא אפילו הבינה כל מילה. לפני כעשור וחצי, כאשר תיאטרון גשר העלה את "השטן במוסקבה", בה גילם חיים טופול את השטן, היה לאוקסנה ולי העונג להזמין את בארי להצטרף אלינו להצגה באולם ביפו. זו היתה חוויה מיוחדת במינה.

בארי אהב מאוד את "הרוזן ממונטה כריסטו" לאלכסנדר דיומא, את "גם הדג ישיר" להלדור לכסנס ומאוד אהב את אלבר קאמי. אנשים רבים חשדו בו שהוא מכיר כל ספר שקיים. אם שאלו אותו אם קרא ספר מסוים והוא ענה בפשטות: "לא", הם הופתעו מאוד. במקרים אלה היה מוסיף בשנים האחרונות: "ישנן ספריות שלמות שלא קראתי ולא אקרא לעולם".

מעט פעמים המלצתי לו על ספר. פעם אחת היה זה "חול כבד" לאנטולי ריבאקוב, ספר נהדר בעיניי, שהוא אכן נהנה לקרוא אותו לאחר שמסרתי לו עותק במתנה. מספר פעמים ניסיתי להמליץ לו על ספריו של רומן גארי, אחד הסופרים האהובים עליי, אך ללא הצלחה. אבל בפעם האחרונה שביקר אותנו הוא לקח אתו את "פסבדו", ספר מוזר ומורכב מאוד שכתב רומן גארי על עצמו ועל שימושו בפסבדונים "אמיל אז'אר". אוקסנה בדיוק סיימה לקרוא אותו, קצת מזועזעת. בארי קרא ולא אהב. אני עוד לא קראתי וכבר איני אוהב.

ועכשיו, כשנותר ממנו כל כך הרבה, אך בלעדיו, אני קורא את אכסל מונתה לאט לאט, מחפש את בארי בין דפיו. והאמת ? אני מוצא.

[ חמי צמח, בשלושים לבארי צימרמן, 3/9/16 ]

התמונה, מתוך "מקור ראשון"

הפוסט הזה פורסם בתאריך חדר המצב של חמי עם התגים , , , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>